Skip to main content

ג׳ירו בישראל : ״כאשר האדמה רעדה״

מאי 6th, 2022

בודפשט, מאי 2022 : בעוד כמה שעות תזנק ״ישראל פרמייר טק״ לג׳ירו דה איטליה החמישי בתולדותיה.

אבל עם כל הכבוד למעמד הנוכחי בבירת הונגריה, מי שהיה עד לסוף השבוע ההוא בתחילת מאי 2018, כאשר מדינה שלמה ניצבה בכיכרות ירושלים, על הטיילת בתל אביב ובמעלה פארן בדרך לאילת – לקח אתו פיסת זיכרון צרובה כקעקוע. עבור רבים, הקעקוע הזה חזק מזיכרון. הוא מניע. השראה. דחיפה. משהו שרק אירוע מכונן, כמעט היסטורי יכול לחולל.

לקראת הזינוק של השמינה הנבחרת שלנו לג׳ירו היום, אספנו את קעקועי הזיכרון הללו מאנשים שהיו שם איתנו. מהצלם שהשלים מעגל בן 40 שנה מאירוע הטרור לו היה עד, הנער שצפה מהקהל ברוכב הישראלי שעושה היסטוריה והבין עמוקות עד כמה הוא נחוש ללכת בדרכו. הדירקטור הצרפתי המנוסה שפרץ בבכי, האוהד שגדל על כדורגל ומצא אהבה חדשה, הבעלים שדיבר אל מאות מילונים ושדר הטלוויזיה הנרעש שהבין כבר אז את משמעותה של המהפכה מול עיניו.

בריאן הודג׳ס: צלם אופניים בין לאומי : סגירת מעגל שתחילתה בטרגדיה

״עבורי, משימת הצילום בג׳ירו בישראל היתה סגירת מעגל אישית ומקצועית.
הייתי שם ביום הנורא ההוא, כצלם ועד ראיה, בפיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף בו קופדו
חייהם של 38 ישראלים.
והנה, 40 שנה אחרי, אני מוצא את עצמי בג׳ירו ההיסטורי בירושלים, מצלם את המגן דוד ואת האלוף הישראלי מזנק לעיני קהל של אלפים. עד היום אני מרגיש שזו היתה זכות להיות נוכח ברגע הזה. האמת היא שלא הייתי מעלה בדעתי שהוא אפשרי בכלל. ״

גיא ניב, הרוכב הישראלי בג׳ירו : ״מעבר לכל דמיון״

״לעולם לא אשכח את היום הזה. היום שבו זינקתי לגראנד טור הראשון שלי, והיום שבו ירושלים נצבעה בכחול לבן וורוד לכבוד מרוץ אופניים.
לא אשכח את הרכיבה מהמלון אל עמדת הזינוק. בדקות האלו התחלתי לקלוט ולהבין כמה אנשים מגיעים לצפות במרוץ אופניים כאן בישראל. זה היה מעבר לכל דמיון. ירושלים לבשה חג, חג אופניים, ואני אוטוטו מזנק לגראנד טור הראשון שלי, כאן במדינה שלי כאשר מסביבי בני משפחה, חברים, ואינסוף מכרים.
לא אשכח את העלייה לבמת הזינוק של הנגש. סימנתי לקהל לעודד, והם נענו ברעש, מחיאות כפיים וקריאות עידוד. זה די חריג לשמוע את הקהל תוך כדי רכיבה במהלך מרוץ, במיוחד בנג״ש, עם הקסדה האטומה הזו. אבל אני זוכר את הרעשים והעידוד של הקהל לאורך כל השלב, ובמיוחד את מאות המטרים האחרונים. איך אוכל אי פעם לשכוח?״

רוני בר און, מייסד הקבוצה: אקסטזה בזכרון יעקב

״היו רגעים מזוככים רבים שלקחתי אתי מהג׳ירו ההיסטורי הזה אבל סצנה אחת נחקקה בליבי יותר מכולן: מצאתי את עצמי ברחובות זכרון יעקב, ממתין לפלוטון בין ים עצום של אנשים בוורוד עם דגלי ישראל , כולם עם חיוך גדול על הפנים והתלהבות כובשת לב. ואז הגיע הרוכב הראשון שהיה בבריחה – רוכב שלנו בכחול לבן – וכל הישוב והקהל הגדול הזה (ואני כמובן) יוצאים מדעתם. זו היתה אקסטזה מופלאה בשיכרון חושים אשר מילאה את לבי על גדותיו וגרמה לי להבין שהחזון שעליו חלמנו כשהקמנו את הקבוצה רק שנים ספורות קודם לכן – אינו עוד חלום של משוגעים. אנחנו על המסלול להשיג את המהפכה ולהביא את הספורט הנפלא לקדמת הבמה בישראל.״

דרור פקץ׳ – ספורט דירקטור ושדר ספורט : ״החוויה ששינתה את חיי״

״קשה שלא לזכור את הג׳ירו בישראל. בעיניי אחד האירועים המשמעותיים שגם שינה את חיי המקצועיים.
ביום הראשון, שלב נגד השעון, ירדתי מהמלון בירושלים בשאיפה להגיע לעמדת השידור. הכול היה חסום ומרוב קהל ומחסומים לא היה סיכוי שאגיע לעמדת השידור בזמן. ירדתי למסלול נגד השעון ועצרתי את הרכב של סייקלינג אקדמי, כפי שנקראה אז. גיא שגיב ישב ברכב ונסענו יחד לזינוק באמצעות הכביש הפתוח רק לקבוצות. ישבתי ליד גיא שנראה אמנם מרוגש אבל מפוקס מאד, ובשליטה. תהיתי כבר אז אם שנינו מבינים את גודל המעמד וההשפעה של התחרות הזו, על חייו, חיי וחיי כל כך הרבה אנשים וענף האופניים הישראלי.
הימים שלאחר מכן היו חגיגה אמיתית. בעמדת השידור נתנו את כל כולנו. היינו מאוד גאים במדינה שלנו ובקבוצה שלנו ובפרויקט העצום הזה. באופן בלתי צפוי 3 שנים לאחר מכן חזרתי לקבוצה וסגרתי מעגל. שבספק אם ללא הג׳ירו בישראל, היה קורה.
ומילה על חברי הטוב, מוטי פישביין, ז״ל. מוטי, צלם הבית הראשון של הקבוצה, סיים קורס שופטים מיוחד שנערך בארץ כמה ימים לפני הג׳ירו והיה חלק מתוכנית הסיום של הקורס. הוא קיבל להיות ברכב שליווה את כריס פרום בנגד השעון ומאוד התרגש. זו הייתה סוג של חותמת עבורו שהוא חניך מצטיין בקורס. מוטי אהב את הקבוצה ואת הענף ותכנן לתרום עוד שנים רבות.״

אמא ענת שגיב : ״נקלענו לחלום״

״אני זוכרת כל כך הרבה מהימים ההם אבל אם צריך לחזור רק לרגע אחד, זה הרגע ״שנפל האסימון״ שזה באמת קורה.
אחרי טקס הצגת הקבוצות הבלתי נשכח, נשארנו ללון בבית המלון בממילא לקראת הזינוק למחרת. כשהתייצבנו לארוחת הבוקר ראינו לפתע מבעד לחלונות הענקיים את המשאיות של הקבוצות חולפות על פנינו. הייתי המומה. איכשהו, הרגע הזה הפיל אצלי את האסימון שגיא שלי הולך להיות חלק מהאירוע העצום הזה. כמה דקות אחר כך פגשנו את גיא בדרך לאימון החימום שלו כאילו מדובר בעוד יום. אבל אנחנו ? עבורנו התחושה היתה שאנחנו בעיצומו של חלום. ״

סילבן אדמס – מבעלי הקבוצה : לֹדבר אל מאות מיליונים

״הזיכרון המשמעותי מכולם עבורי היא ההזמנה להשתתף בשידור הישיר של יורו ספורט,
כחבר פאנל. קיבלתי הזדמנות לדבר על המרוץ אבל חשוב מכל – לספר על ישראל למאות
מיליונים של צופים ברחבי העולם. למעשה, ביורו ספורט כל כך אהבו את ההופעה שלי, שהם הזמינו אותי למשדר גם למחרת…״

שרה קנטור: אוהדת הקבוצה : אנשים שאלו: ״ אתם עומדים להתחרות״ ?

״הגעתי למרוץ עם בעלי ושני ילדי, כולנו היינו לבושים במדי הקבוצה. התחושה היתה שאנחנו עדים
לרגע היסטורי. לראות את גיא שגיב מזנק, היתה חוויה מצמררת. אבל היה גם ברור שעבור חלק מהקהל זו חוויה ראשונית, לא מוכרת: אנשים שאלו אותנו אם אנחנו מתכוונים להתחרות…
עבור הילדים שלי, זו היתה הפעם הראשונה שהם ראו את הקבוצה והרוכבים במו עיניהם. ללא פילטרים. היום, כשהם ממשיכים לרכוב ( ותמיד במדי הקבוצה) אני מבינה היכן זה התחיל.״

ליונל מארי: הספורט דירקטור הצרפתי של הקבוצה בג׳ירו: ״ העיניים דמעו לנו במכונית הליווי״

״אני כבר 40 שנה במקצוע. הייתי שותף לאין ספור ניצחונות, גם בטור דה פראנס. אבל שום דבר לא הכין אותי ליום ההוא בירושלים. הסתכלתי על הפנים ההמומות של הקהל. איך שהכול התפרץ כאשר גיא זינק. יום למחרת, נהגתי את מכונית הקבוצה לפני השיירה, חולף על פני האלפים שהמתינו בצמתים. היינו כל כך המומים מהמחזה, שהדמעות החלו לרדת מעצמן״.

רותם טנא, רוכב צעיר בקבוצת סייקלינג אקדמי : ״שם התעוררה האמונה שאהפוך למקצוען״:

״באותה תקופה גרתי בבלגיה והתחריתי שם במרוצי נוער, משיג את הפודיום הראשון שלי במרוץ רשמי.
מיד לאחר המרוץ טסתי במיוחד לארץ כדי לא להחמיץ את הג׳ירו. עמדתי שם על המסלול, עוד אחד מבין אלפים, חווה סוג של התרגשות שלא הכרתי קודם לכן. כששבתי הביתה, כבר ניטעה עמוק בתוכי האמונה שיום אחד אוכל להפוך למקצוען ואפילו יותר מזה – לכוכב.״

איתי גרואג: רוכב תחרותי לשעבר ואוהד: ״ המשימה האכזרית של רן מרגליות״

״כאשר רן מרגליות יצא לאירופה ב 2005 כדי לנסות להפוך לרוכב המקצועני הישראלי שישבור את תקרת הזכוכית, ליוויתי את מסעו מרחוק. ידעתי עד כמה אכזרית ותובענית היתה המשימה שנטל על עצמו, רוכב ישראלי עם אפס קילומטראז׳, כמקצוען.

13 שנים אחר כך, עמדתי ברחובות ירושלים וראיתי את גיא שגיב, ילד שגדל במועצה האזורית אלונה ולא פעם חלף על פניי באימונים – מזנק לגראנד טור ברחובות ירושלים, עטוף בצבעי הכחול לבן. -בדרך להגשים את החלום ההוא של רן – ולא מעט בזכותו.
מאז היום ההוא, צפיתי מהצד בתדהמה כיצד עוד ועוד רוכבים ישראלים עושים זאת ומוכיחים שבעזרת כשרון וכוח רצון – הכול אפשרי. זו מציאות שאינה מובנת מאליה. מי היה מאמין.״

עודד קוגוט: אלוף ישראל מתחת לגיל 23. רוכב באקדמי : ״אבא לקח אותי״

״הייתי אז נער שחלם להגיע יום אחד לשורות אקדמי. אבא לקח אותי לירושלים כדי שאוכל לצפות ולעודד את גיא שגיב וגיא ניב שזינקו לגראנד טור הראשון בחייהם ובחיינו. כשהם חלפו על פנינו – התחושה היתה שאני עד לחוויה מטורפת. עבורי, זה רק הגביר את המוטיבציה הרעב, וגם האמונה, שאני יכול להגיע רחוק גם בעצמי.״

אביעד יזרעאל: מנהל קבוצת סייקלינג אקדמי:

״מהג׳ירו יש לי כמה רגעים קטנים שכנראה לא אשכח לעולם.
הראשון ביניהם היה יום הנחיתה של רוב הקבוצות, עסקנו בארגון לוגיסטי לקראת המרוץ וההבנה שהדבר הגדול הזה באמת הולך לקרות. באותו יום הסתובבתי עם רן מרגליות, האיש שיזם את הפרויקט והרעיון המשוגע שנקרא ״סייקלינג אקדמי״ – ויחד עם רוני בר און הפך אותו למציאות.
ביום ששי, כשראינו לראשונה את הקהל המטורף שהגיע למרוץ – איש מאיתנו לא האמין שזה קורה. כולנו חיינו באיזו תחושה שאנחנו עדים למשהו בלתי נתפס. מהרגע בו גיא זינק למסלול ועד למחרת, כשאני מוצא את עצמי נוהג את רכב הקבוצה בין ההמונים בתל אביב – כמה עשרות מטרים מהדירה שלי. זה אמיתי? ״

זאק דמפסטר: רוכב אוסטרלי בהרכב הקבוצה : ״השאון היה בלתי נתפס״

״מה שנחקק אצלי יותר מכל היה השאון. השאון של ההמונים שהתקבצו. זה התחיל בטכס הצגת הרוכבים ונמשך ביום הזינוק בירושלים אבל שום דבר לא דמה לשאון שנשמע בתל אביב. רכבנו ונרעדנו. אף אחד מאיתנו לא האמין שזה אפשרי. היום אני ספורט דירקטור בקבוצה והגעתי איתה כמה פעמים נוספות לתל אביב – אחת הערים התוססות בעולם – אבל אני תמיד מזכיר לעצמי ששום דבר אפילו לא מתקרב ליום ההוא לפני 4 שנים.״

אוריאל כהן – אוהד וצלם : ״ברזילאי בקרנבל״

״כילד ירושלמי, שגדל על כדורגל וכדורסל, החוויה של אירוע כל כך אייקוני ברמה עולמית, במחוזות ילדותי, לא משתווים לשום אירוע ספורט שחוויתי עד אז (והאמת, גם מאז).
הרווח האמיתי היה שבני בן ה9 , צעד אז לצידי , והיה באטרף משל היה ברזילאי בקרנבל.
להיות בתוך רגעים, בהם ברור לכל כי ההיסטוריה נכתבת בזמן אמת, ברמה לאומית, ענף האופניים והתפתחות הרוכבים והאוהדים הישראלים, זו חוויה שתיזכר לעד. מאז, הבן שלי מחזיק שני צעיפים- קבוצת הכדורסל של הפועל י-ם – וחולצת ״ישראל פריימר טק.״

האם גם אצלכם חקוקה פיסת זכרון מהג׳ירו בישראל ? נשמח אם תחלקו איתנו כמה מלים או צילום מהחוויה האישית שלכם – ממש כאן – או בדף הפייסבוק שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.