Skip to main content

איתמר איינהורן : יומן פריז – רובה

11 אפריל 2023

מרץ 2023
 
עונת הקלאסיקות בבלגיה.
 
המרוצים הללו מאד אהובים עלי ובמיוחד העונה כאשר אני נחוש להשיג נקודות במרוץ לאולימפיאדת פריז אלא שלצערי משהו משתבש. אחרי תחרות אחת בלבד, חליתי והחמצתי את מרוץ De panne.
 
רגע אחרי ההחלמה אני מקבל טלפון מהצוות. הם מגלים לי שאני מועמד להרכב הקבוצה בפריז – רובה. לא הייתי בבית בישראל כבר 3 חודשים אבל מאותו רגע פשוט קיוויתי בכל לבי שאקבל את ההזדמנות. עשיתי מרוץ בלגי מוצלח נוסף, ואז הגיע השיחה שציפיתי לה כל כך: אני הולך להתחרות במרוץ האגדי הזה.
לא אשקר : היו לי קצת פרפרים בבטן. ידעתי שזה מרוץ מטורף בדרגה ובקושי שמעולם לא חוויתי.  אבל ההחלטה לזמן אותי גרמה לי גם להבין שהקבוצה סומכת עלי ומשוכנעת שאני מסוגל לספק את הסחורה: מרוץ טוב שבמהלכו אוכל לסייע לחברי הקבוצה המובילים שלנו ספ וואן מארק וגיום בוייווין – ואף להגיע לקו הסיום בעצמי.
 
 
2 באפריל : טסט מוצלח
 
אני מתחרה בקלאסיקת ספרינט בבלגיה ומסיים במקום התשיעי עם הרגשה טובה מאד: אני יכול לעמוד במשימה !
 
 7 באפריל : חזרה גנרלית
 
אנחנו ונוסעים לצרפת לעיר בשם Busigny לאימון הכרת מסלול לפני המרוץ.
רכבנו את כל קטעי הפאבה (אבני השפה) כולל את ה troueé d'Arenberg המפורסם.
מזג אוויר היה אפור וקר. לילה לפני ירד גשם וכל קטעי הפאבה הפכו לעיסה של בוץ.
אני לא נוהג להתרגש בקלות אבל הפעם ליבי פעם בחוזקה. לא בשל האימון הקשה אלא מההכרה שהחלה לחלחל בי שאני אשכרה אתחרה במרוץ הכי קשוח שיש. כל סנטימטר על האבנים הללו מזכירה לך שזה סרט אחר: אתה מדווש חזק וחווה כל סיבוב של הגלגל ישר לתוך העצמות, כשהאופניים מקפצות מתחתיך. זה אולי קצת מוזר, אבל מה שקינן בי לא היה פחד אלא שמחה אמיתית וציפייה: ״יאללה, שהמרוץ כבר יתחיל״…
 
8 באפריל : פק״ל פריז – רובה
 
-ארוחת בוקר
-יציאה לאימון שעה וחצי-שעתיים סיבוב רגליים לא קשה
-ארוחת צהרים
-הצגת קבוצות
-מסאג׳
-ארוחת ערב שכללה המון פסטה
-שינה מוקדמת מהרגיל.


 
9 באפריל : זה קורה
 
בוקר התחרות. מזג אויר מצוין ללא גשם שמים מעוננים קלות.
אני מתעורר עם חיוך גדול והתרגשות אמיתית.
הנייד שלי מפוצץ מהודעות תמיכה מהבית בישראל. כולם מברכים אותי על שזכיתי להציג את הדגל שלנו כאלוף ישראל על הפאבה המפורסם עם כל הקהל המטורף שצופה על המסלול ובשידורי הטלוויזיה.
מפגן התמיכה הקולקטיבי הזה בהחלט מעניק לי עוד זריקה של מרץ. (לא שהיה חסר לי…)
 
הכנות אחרונות למרוץ באוטובוס הקבוצה: מצמידים את המספר למדי אלוף ישראל שלי, לוגמים אספרסו חזק, ומקבלים את התדריך האחרון על טקטיקת המרוץ שלנו. עולים לטכס הצגת הקבוצות – ויאללה מתחילים  !
 
על קו הזינוק אני כבר לא כל כך מתרגש אלא מרוכז במה שעלי לבצע. נתנו לי אופציה לצאת לבריחה אבל אם זה לא הולך, התפקיד שלי הוא לעזור לספ וגיום לעלות קדימה, לגונן עליהם ולסייע להם לשמור אנרגיות לקראת שלבי ההכרעה.
 
הקצב היה גבוה מהמטר הראשון אחרי הרמת הדגל של מכונית השופטים. לרגע לא הפסיקו ללחוץ. רוכבים ניסו לצאת לבריחה וגם אני מחכה להזדמנות שלי אבל הקבוצות הגדולות לא נתנו לאף בריחה לצאת למרות אין ספור ניסיונות שלי. רק אחרי נצח שנמשך לאורכם של 80 קילומטרים הצליחה לצאת בריחה עם חברי לקבוצה דרק ג'י.
 
הצלחתי להתמודד היטב עם הקצב של הקבוצה הראשונה למרות שהמהירות היתה גבוהה במידה שלא תיאמן. לא היתה שניה לתת לדופק לרדת, רגע לאושש את הנשימה ולהרגיע עם הדיווש.
 
אבל הרגליים שלי שידרו לי: הכול טוב!
 
קטעי הפבה במהירויות האלה הם משהו שונה לגמרי מרכיבת אספלט. מצד אחד אתה צריך לשמור על המהירות ולא לפגר מטר מהרוכב שלפניך. אבל במקביל הרוכבים שלפניך מתרסקים או עוצרים ללא הרף בשל תקלות ועליך לעשות הכול כדי לחמוק. וכל זה כאשר האבנים עטורות בחריצים, בורות וחלקים חדים שמאיימים לקרוע לך את הצמיג או להוריד אותך לרצפה. כל זה מכניס אותך למצב של לחימה בלתי פוסקת ותובעים ממך להפעיל את האינסטינקטים הכי חדים שיש לך.
 
התרסקות!
 
זה קרה כמו תמיד בפתאומיות  בקילומטר ה 150. אני מבחין לפתע שאני קרוב להתנגשות בשפת מדרכה. מאוחר מדי. ניסיתי לעצור והורדתי רגל מהפדל אבל מול עיסת האבק והלכלוך –  הגלגל הקדמי החליק ומצאתי את עצמי על הרצפה.
זה כאב. כאב מאד.


 
אבל הראש סירב לוותר לגוף: ״אתה מסיים את זה" !!!
 
קמתי וטיפסתי על אוכף האופניים, מנתק את תשדורות הכאב של הגוף, אבל גם מאבד סיכוי להשיג את הקבוצה הראשונה.
באסה? בהחלט. אבל ברגע הזה רק דבר אחד עניין אותי : לרכוב חזק ולא לאבד יותר שניות יקרות.
15 קילומטר של מרדף אינטנסיבי חולפים להם לפני שאני מוצא קבוצת רוכבים שהתפנצ'רו/התרסקו ממש כמוני. ביחד אנחנו רוכבים חזק כדי לסיים בתוך מגבלת הזמן. אם תרצו, קבוצת שותפי גורל.
 
אני מגיע לוולודרום האגדי וחוצה את קו הסיום כאוב, אבל בתחושת אושר כזו שמנתקת אותך לגמרי מהכאב הפיסי. רק בלילה, שעות רבות אחרי, התפניתי לכאב הזה.
 
עכשיו אפשר לחזור הביתה למשפחה להפסקה קטנה מתחרויות עם סיפוק ענקי אחרי תחילת עונה מצוינת, ועם פריז-רובה ראשון בביוגרפיה. אני גאה להיות הישראלי הראשון שעושה זאת אבל חשוב מזה, יש בי את הבטחון והרעב לחזור לכאן שוב, והפעם כרוכב מנוסה וטוב עוד יותר. אני כבר לא יכול לחכות.

One comment on “איתמר איינהורן : יומן פריז – רובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *